להילחם במפלצת א'- מהי חרדה?
חרדה. התחושה הזו של מתח, כשהבטן מתהפכת, המחשבות מתרוצצות במהירות, הלב דופק ואנחנו בכוננות. רובנו מכירים את ההרגשה הזאת לפני מבחן חשוב, ראיון עבודה, החלטה משמותית או בשורה שמחכים לה. בכלל, אני מאמינה שמעטים האנשים שלא חוו חרדה מעולם כיוון שזהו רגש אנושי נורמאלי. למעשה, אנשים רבים גם מגיעים אליי מסיבות שקשורות בדרך זו אחרת בחרדה וזו גם הסיבה שבחרתי לכתוב את צמד הכתבות הזה. לעומת החרדה עצמה שהינה אחד מהרגשות הטבעיים שכל אחד חש, הפרעות חרדה הן דבר אחר. החרדה בהן עברה איזשהו גבול, והיא כבר מפריעה לסובלים ממנה לחיות כמו שהייו רוצים, מונעת מהם לחוות, להינות, לתפקד בעולם.
לפעמים אנשים לא מזהים את החרדה שלהם ככזו. הם חושבים שמשהו איתם "לא בסדר", או שהם מאוד עסוקים בסימפטומים עצמם (דפיקות לב, דאגות לגבי העתיד וכו'). הרבה פעמים, גם כשאנשים מקבלים את העובדה שיש להם הפרעת חרדה, הם ביקורתיים מאוד כלפי עצמם. הם רואים את החרדה כסימן לחולשה או אפילו לשיגעון. הביקורת העצמית הזו, המודעות העצמית המוגברת והעיסוק המוגזם בחרדה רק מגבירים אותה. לכן, הצעד הראשון להתמודד עם החרדה היא הבנה שלה.
חרדת מבחנים, חרדה חברתית, פחד מוות, פחד גבהים, חרדה גופנית. בכל אלו אנחנו מרגישים תחושות דומות: הבטן מתהפכת, יש סערה וחוסר שקט בפנים, דפיקות לב, הידיים מזיעות, אי אפשר לחשוב על שום דבר אחר באותו הרגע. כל אלו הם למעשה תגובת חרום טבעית של הגוף לסכנה. אבל למה לחלקם א
נחנו קוראים פחד ולאחרים חרדה? והאם זה בכלל משנה? אז קודם כל זה משנה. זה משנה, כי בהבדל ביניהם טמונה גם האפשרות לשינוי ולטיפול. פחד הוא תגובה רגשית וגופנית לדבר אשר באופן ברור ומפורש מאיים על בטחוני וחיי. פחד גבהים, פחד ממים, פחד מדם- כל אלו התפתחו באופן אבולוציוני כתגובה לדברים שעשויים באמת להיות מסוכנים. האדם הקדמון הולך ביער, לפתע נתקל בדם- הגוף נכנס לכוננות כי ייתכן ויש טורף בסביבה. לעומת הפחד, החרדה היא בדיוק אותה התגובה של הגוף לדבר שנחווה כמסוכן- אבל הסכנה היא עמומה, לא מיידית ובדרך כלל קשורה לציפיות לסכנה בעתיד. חרדת מבחנים, חרדה חברתית- לא המבחן ולא ההרצאה בפני קהל יכולים באמת לפגוע בי, אבל הסכנה והאיום מפני ביקורת או כישלון נחווים כאיום על עולמי הפסיכולוגי: "אם אכשל במבחן, לא אתקבל לתואר השני וחיי יהרסו". באותו הרגע הגוף נכנס לכוננות והתגובה הגופנית שקשורה ל"הילחם או ברח" הינה דומה. הדריכות הזו גם מייצרת את ההימנעות- ההסתגרות, ההתרחקות ממצבים שאינם נעימים ומעוררים מתח. במקרה הראשון, האדם הקדמון הולך ביער ושומע קול נהימה, טוב יעשה אם יסתובב לצד השני וימנע מהסיטואציה. בהפרעות חרדה לעומת זאת, ההימנעות, לתפיסתי, היא הדלק והשמן. היא זו שבטווח הארוך מגבירה את החרדה, תורמת להיווצרות ההפרעה ומייצרת סבל.
עוד על "הילחם או ברח" fight or flight: תגובת הילחם או ברח היא למעשה מערכת האזעקה הטבעית של הגוף שלנו. היא מופעלת כאשר הגוף נתקל באיום: מכונית דוהרת מולנו, דוב ביער. זו המערכת שמאפשרת את ההישרדות שלנו לאורך האבולוציה כך שאנו יכולים להילחם באיום (לתפוס ענף ולנופף בו) או לברוח ממנו. לשם כך הגוף נכנס לכוננות- מעביר במהירות את הדם מאזורים פחות חשובים בגוף אל הגפיים, הקשב נהייה דרוך ומצומצם וכו', מה שמוביל לסימפטומים הפיזיים של דפיקות לב, הזעה מוגברת. בהקשר של חרדה תגובת הילחם או ברח מתרחשת גם מול איום על העולם הפסיכולוגי. אל מול מבחן, אדם עם חרדת בחינות יוכל לחוות בדיוק את אותה הפעלת האזעקה.
לצארלס ספרג'ון, מטיף בריטי, ישנו ציטוט מוכר אודות חרדה: "החרדה אינה מבטלת את צער העתיד, אלא רק מבטלת את שמחת ההווה". צודק בעיני. זו אשלייה לחשוב שאם מאוד נדאג, נחשוב על הדברים ונתכננם לפרטי פרטים, לא יהיה יותר ממה לחשוש, ממה "לחרוד". יתרה מזאת, כאשר אנחנו מונעים על ידי פחדים, הימנעות ממצבים מלחיצים היא אך טבעית. אותו אדם קדמון ביער סביר שיסתובב אחורה וילך לכיוון השני אם הוא רוצה להגדיל את סיכוייו לשרוד. המנגנון הזה מסתבך כשמדובר בחרדה. ההימנעות ממצבים חברתיים למשל, כדי לא להרגיש לא בנוח או להתבייש, ההימנעות ממבחנים או ממחשבות על נושאים מסויימים, לא רק שאינה עוזרת לנו, אלא מחזקת את החרדה בסופו של דבר. כשאנחנו נמנעים ממשהו שמלחיץ אותנו, אנחנו בעצם לא מאפשרים לעצמנו לבדוק מה באמת היה קורה "אילו". נוצרת התחושה ש"ניצלנו" בזכות זה שנמנענו, וכך גם נשמרת תחושת הסכנה. בטווח הארוך החרדה גוברת, ההימנעות גוברת בעקבותיה וחוזר חלילה עד להיווצרות מעגל שמחזק את עצמו.
בכתבה הבאה אכתוב יותר על הטיפול בחרדה ועל שיטות לעזרה, אבל בהמשך למה שכתבתי, אחד העקרונות הבסיסיים בכל הטיפולים הוא ההבנה שהחרדה יוצרת אצל האדם את התחושה שמעבר לפינה אורבת הקטסטרופה הפרטית שלו, ושההימנעות לכאורה הצילה אותו מפניה. כלומר- שהימנעות כתוצאה מחרדה, מגבירה אותה בסופו של דבר ומגבילה את האדם מלפעול באופן חופשי בזירות השונות שבחייו.
